<h1>חדושי הרא"ה — ע"ז</h1>
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא אין מעריכין ואין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח. פירוש כדי שלא יבא לידי תקלה, שיהנו מהם והם אסורים בהנאה, וסבר לה כמאן דאמר [ערכין כ"ח ע"ב] סתם חרמים לבדק הבית ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה, פירוש אבל מנשר פרסותיה לא, ואפילו קדשי בדק הבית, משום בזיון קדשים. ואין יכול לשוחטה אפילו בקדשי בדק הבית, שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה. ואינו רשאי להורגה בידים, שהכתוב אומר ונתצתם את מזבחותם ולא תעשון כן לד' אלהיכם, שכל דבר השחתה אסור לעשות בשל גבוה, וכן פירשו בגמרא. וכתב רבינו ז"ל, ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, ואע"ג דשמואל בשחללו דיעבד קאמר, היינו בזמן שבית המקדש קיים, דחזי. אבל בזמן הזה דלא חזי אפילו לכתחילה נמי. ומיהו דוקא בקדשי בדק הבית או בקדשי מזבח בדברים שאין גופן קדוש ואינן קדושין אלא לדמים, ולאפוקי בהמה תמימה, דקדושת הגוף הוא. וכן אמרו [בבכורות], ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול [ד'] זוזי ופרוק עלייהו ושדינהו בנהרא, כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול. ומתניתא דלעיל לא קשיא כלל, משום דמתניתא דינא קתני, ותקנתא מילתא אחריתי, והיא מילתא דאפשר ודאי כדפרישנא.
